הכי פשוט שיש 

 

לכתוב להכלה של מגוון תרבויות, תפיסות ומוצאים

​

בישראל

לא כולם קראו את אותם ספרי ילדים, או שירה, או קראו בכלל.

לא כולם שרים אותם שירים.

לא כולם מדמיינים אותו דבר כשהם חושבים על אוכל אהוב.

לא כולם רואים טלוויזיה ויודעים מי זה מי.

לא כולם מתכננים את החופשה הבאה בחו"ל. יש כאלה שלא יכולים אפילו לחלום עליה.

לא כולם אוהבים שופינג, נוסעים בתחבורה ציבורית ומחכים לסופ"ש. לא לכולם סופ"ש מגיע באותו יום.

לא כולם אומרים היי, חלק אומרים אהלן או מרחבא, אחרים מקפידים להגיד שלום וברוך השם.

לא כולם למדו יותר מ-12 שנות לימוד, גם לא 8.

לא לכולם בית הוא מקום שרוצים לחזור אליו.

לא כולם רואים במשפחה ערך עליון, או רוצים משפחה בכלל.

לא כולם דוברים אותו סלנג.

לא כולם מזהים שהמשפט הזה הוא של הגשש החיוור. לחלק הוא אפילו לא מצלצל מוכר.

לא כולם יודעים אפילו מילה אחת באנגלית.

לא כולם תופסים את המוות באותה צורה. או את הלידה.

לא כולם.

​

כל אחד ואחת מגיעים למוצרים הדיגיטליים שלנו עם הון תרבותי אחר לגמרי

ומאוד מאוד חשוב שנזכור את זה בכל מילה שאנחנו כותבים.

​

בכתיבה למוצרי הממשלה נדרשת רגישות תרבותית גבוהה.

התרבות של כל אחד ואחת מאיתנו, שעמלים על המוצרים האלה, היא רק אחת מתת-התרבויות של ישראל.

היא לא מובנת מאליה.

​

לכן בכתיבה שלנו נימנע ככל האפשר מ-

• תפיסות ערכיות (מעבר לשוויון וכבוד האדם כמובן) שאולי לא כל התרבויות שותפות להן

• רפרנסים תרבותיים (ספרות, טלוויזיה, מוזיקה וכו') שעלולים להשאיר חלק מהמשתמשים מחוץ לתמונה

• עברית גבוהה, או אקדמית, או ספרותית, שתקשה על דוברי שפות אחרות להבין את המוצר

• מטאפורות מופשטות

• סלנג מקומי או עכשווי מדי

• קונספטים מורכבים

• וכל מטען תרבותי שהוא לא נחלת הכלל בישראל

 

יתרון נוסף של שפה פשוטה הוא שקל יותר לתרגם אותה לשפות אחרות, ולא צריך לעשות העברות תרבותיות מורכבות.

 

אם אחרי שכתבתם אתם יכולים לתת את המיקרו-קופי לקורא או קוראת מתרבות שונה משלכם – זה יהיה מצוין.

​

לדוגמה: